געגועים ללונדון

 יומולדת 44 היה ממש מעבר לפינה ומרוב הדחקה לקח לי רגע להיזכר במספר. הכי משמח יהיה לחגוג בלונדון. רק אני והוא, כמו פעם.

לונדון היא העיר שלי. הגעתי אליה בעקבות האהבה, אחרי שנה על הקו. הוא בקאו-קרוס ואני ברמת החי"ל. בדירת גג מדוגמת בקלארקנוול, שהשאירו לנו למשמרת זוג איטלקים נוטפי סטייל, בניתי לי בהדרגה חיים חדשים.

לקח לנו זמן להתרגל אחת לשניה, ללונדון ולי. זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. יותר יחסים שנבנו לאט-לאט, תוך בדיקה הדדית וצעדי תן וקח מדודים. בלונדון גיליתי את החופש, את היכולת לצמוח מתוך עצמי. גיליתי את היוגה ואיתה את חברתי האהובה יעל. גיליתי את הכוח של עיר חזקה עם עוצמה שאין לה תחרות, בהכל: מאמנות דרך אופנה ועיצוב, בילוי, ובניגוד למיתוסים הישנים – גם אוכל. בלונדון הפכתי לאמא. לונדון הפכה ונשארה חלק ממני לנצח.

שלא כמו ערים גדולות אחרות, לונדון היא עיר מפוזרת. אין מרכז אחד. יש הרבה שכונות ואזורים שכל אחד מהם הוא עיר קטנה בפני עצמה. לכל אחד יש את לונדון שלו. העיר משדרת עוצמה באיפוק אלגנטי, שומרת תמיד על מסורת האנדרסטייטמנט הבריטי המפורסם. איש איש בעניניו אבל עם הרבה מודעות לנעשה סביבו. לא קשה להשתייך אבל תמיד נשמרת מידה מבורכת של ריחוק.

החופש מתחיל בשבילנו במלון הקטן והאהוב עלינו בשארלוט סטריט. מרחק יריקה מהציר ההומה של אוקספורד וריג'נט. השקט שלפני הסערה. האוסקר-בר הטרנדי יושב בלובי של המלון ומושך אליו בכל שעה קהל מקומי נמרץ בחליפות ועניבות. בשעת הדרינק של אחה"צ-ערב מתמלא החלל עד אפס מקום. כוסות של אלכוהול מושקע ואיכותי עוברות מיד ליד. הלחיים מאדימות והווליום עולה בשמחה. עוד יום הגיע לסיומו ואפשר להוריד הילוך ולהשתחרר לקראת הבילוי הלילי.

ארוחת צהרים ראשונה ב-Eagle, הגסטרו-פאב המפורסם של האחים אייר ברחוב פארינגדון (מספר 159), אותו קנו כפאב כושל לפני עשרים שנה ותחת אילוצים כספיים השקיעו כמה שפחות בעיצוב ושינוי וכמה שיותר בהחדרה של אוכל פשוט, טרי, אינטליגנטי ועשוי מחומרי גלם משובחים. נשמע טריוויאלי בארץ שמש כמו שלנו, אבל רחוק מאוד מאוכל הפאבים האפור והכבד של לונדון של לפני שני עשורים.

אם הייתי מגשימה את חלומותי הישנים ומקימה מקום של אוכל משלי, האיגל היה מודל לחיקוי. דיוויד אייר והצוות שלו הפכו את הפאב החשוך שקנו לחלל מואר וחם עם אוסף אקלקטי ווינטאג'י של ריהוט וכלי אוכל. לאורך הבר המסיבי מבשלים ומגישים את האוכל במטבח צר ופתוח. המנות רשומות בגיר על לוחות שחורים שתלויים מעל המטבח והאלכוהול נמזג בכמויות בקצה השני של הבר. מזמינים בעמידה, משלמים ויושבים וממתינים בסבלנות, אם מצליחים למצוא מקום.

כל ארוחה מתחילה בפרוסות עבות של לחם לבן כפרי, קשה מבחוץ ומלא חורים מבפנים, עם בקבוק של שמן זית עוקצני. יש מנה אחת שמופיעה מדי יום: סטייק-סנדוויץ' אנה, כל השאר מתחלפות. תמיד ימצאו שם מרק שהוא ארוחה, פסטות, דג צלוי בגריל או במחבת, פירות ים עשויים בדיוק מופתי, תבשילי עופות, נקניקיות או קדרות בשר עשירות והמון, המון וריאציות על ירקות צלויים, מבושלים, טריים טובלים בשמן זית איכותי. "טעמים חזקים וקצוות מחוספסים" הגדירו הביקורות את האיגל בראשיתו וזה הפך למוטו של המקום ולשמו של ספר הבישול המקסים שלו. בצהריים מתמלא האיגל בקהל ברנז'אי שזורם אליו מהבניין השכן של עיתון הגרדיאן, מהאובזרבר שמעבר לכביש ומשלל משרדי הפרסום והאינטרנט בשכונה. לנו הוא היה בית שני. אוכל שמזכיר יותר את רומא, ליסבון וברצלונה מאשר את לונדון. עגבניות שרי צלויות על הענף עם סרדינים בשרניים בגריל, פסטה עם שומר צלוי בלימון וצ'ילי, תבשילי עדשים עם המון ירקות שורש, מרק דגים עם מולים ועיגולי צ'וריסו, נקניקיות איטלקיות שמנמנות מהמכולת האיטלקית השכנה, צלי עוף עם פנצ'טה ופירה חמאתי קטיפתי ולקינוח תמיד רק מנה אחת: טארטלטים קטנים של פלאן ספרדי קטיפתי אפוי בתוך גביע של בצק עלים פריך וקפה חזק במקינטה.

שנינו לבד, עם חברים, עם הנסיך הקטן שלעס בשמחה רך של לחם טבול בשמן זית ומצץ בשקיקה פסטה עם עגבניות. פעם בשבוע לפחות היינו פה, חוצים את הכביש מהבית או מהמשרד אל תוך הטעמים המוכרים והאהובים כל-כך. המון געגועים ונוסטלגיה מתועלים עכשיו אל כוס אחרי כוס של גינס והוגרדן קפואות לסרוגין.

משם ברגל לאיזלינגטון, דרך אקסמות' מרקט המתקפל, המרכז למחול מודרני סדלר וולס, בואך שוק העתיקות והפיצ'יפקעס של קאמדן פסאג' וחנות הבגדים הסופר-קוליים של רשת אול סיינטס. אפר (upper) סטריט, הרחוב הראשי של שכונת איזלינגטון מרוצף בחנויות בגדים, עיצוב ודברים לבית. מבחר ענק של מסעדות ובתי קפה, ביניהם גם סניף של אוטולנגי השווה, מבית היוצר של יותם אוטולנגי שהוא לגמרי משלנו וסיפור הצלחה בבירה הבריטית.

כל מטר ברחוב מזכיר לי חתיכת חיים. אמא צעירה ומבולבלת עם תינוק חייכני וחובב טיולים, בדרך משום מקום לשום מקום. הנה הגינה של הכנסיה, פה עצרתי לקחת קפה לדרך, זה הקצב ממנו קניתי בשר טחון לקציצות וביצים טריות מחווה כפרית כלשהי. פה היה חוג המוסיקה לפיצפונים אותו פקדנו יחד כל יום חמישי ובמעלה הרחוב אל הגרין, הפארק הגדול שהתמלא בילדים ומטפלות עם כל הבלחה נדירה של שמש. כמה קרוב. כמה רחוק.


בריק ליין
בחלק המזרחי של העיר היא סלאם לשעבר שגידל ומגדל בתוכו סצנה ערה ומתפתחת של אופנה, עיצוב, אוכל ולילה. וייב טרנדי חזק ממלא את משכנות העוני לשעבר של השכונה שיש לה גם היום ניחוח כבד של מהגרים. גלריית ווייטצ'אפל המחודשת, על חלליה המעוצבים ותיקרותיה הגבוהות, היא פנינה בוהקת בלב רחוב של דוכני אוכל וחומרי גלם הודיים שחלקם הגדול לא מוכר לי. המעבר מהרחוב שיש בו יותר מרמז של עולם שלישי, למרות שהוא מרוחק רק 7 תחנות טיוב מאוקספורד סטריט, אל תוך הגלריה הבוהקת בעיצובה המודרני הוא קונטרסטי  באופן שלא מאפשר לך להשאר אדיש. תערוכה מרתקת של האומן הבריטי ג'ון סצזקר, שואבת אותנו פנימה ומבליטה עוד יותר את הקוטביות שהיא בריק ליין. שיטוט רגלי ברחובות המתעוררים של השכונה, בין חנויות של אוספי וינטאג' שטומנות בחובן אינסוף מציאות למי שנברנות וחפשנות הן עבורו הרפתקה. המועדונים והבארים המנומנמים הם תזכורת לסצנת הלילה הרועשת שכובשת את הרחובות מדי ערב ומסתיימת במאפיית הבייגלס היהודית, בייגל בייק, שפועלת 24 שעות ביממה ומספקת פתרון לספיגת ההנגאובר ושאר תחלואי האפטר-פרטי ישר אל תוך סנדוויץ' הסולט ביף (הגירסה הבריטית לקורנביף מהדלי האמריקאי) בייגל החם עם הרבה חרדל חריף שנמכר פה כבר עשרות שנים באותה גירסה מסורתית.

כמובן שלא ויתרנו על הבייגל החם, שאין כמוהו לחימום הבטן ומצב הרוח ביום קר ואפרורי בפברואר. מעל אמבטיית המים הרותחת בה נשטפים הבייגלים לפני שנשלחים לתפיחה בארון מיוחד, פגשתי שני ישראלים לשעבר שהיגרו אל השכונה מכרם התימנים בתל אביב לפני אי-אלה עשורים ומאז הם מתפיחים את הבייגלס שלהם וממלאים את הרחוב סביב השעון בניחוחות של בצק שמרים שנאפה עד להשחמה בתנורים הגדולים. שמחים ומלאים המשכנו לטייל בין הגלריות, חנויות העיצוב האזוטריות (בהם חנות שלמה של תקליטי ויניל ופטפונים של פעם שזוכים לעדנה מחודשת בעיר כולה), חנויות הבגדים, דוכני המזון האסיאתי וציורי הקיר של אמני הגרפיטי המחתרתיים.

מרחק רחובות בודדים מבריק ליין נמצא השוק המחודש של ספיטלפילדס, ששופץ תחת מחאה קשה של ארגונים שקראו לשמירת צביונו וקסמו המיוחד של השוק הישן שהיה במשך שנים מפניני מזרחה של העיר ומשך אליו את ראשוני המגדלים האורגניים, יצרני צעצועי העץ הטבעיים לילדים, מוכרי בגדים וציורים בעבודת יד והמון דוכני אוכל קטנים מכל הסוגים והתרבויות: נודלס אסיתיים לצד נקניקיות עבודת יד ופלאפל בפיתות מקמח אורגני מלא. מאפים של בית, גלידות טבעיות ואיך אפשר בלי כמה דוכנים של בירה צוננת מהחבית. סופי שבוע רבים בילינו בספיטלפילדס. מקום קסום עם אוירה ייחודית, זרוקה  ברישול מעוצב, הומה אבל משרה נינוחות. ספיטלפילדס החדש, שמאז שיפוצו והפיכתו לחלל מודרני מקורה ומוקפד, מותג בקול תרועה רמה כ- old spitalfields market

ולמרות מתיחת הפנים הגסה והשינוי המוחלט בתפאורה ובאוירה, הוא עדיין מקום נחמד מאד לבקר בו.

ואי אפשר בלי בורו מרקט שוק האוכל הגדול והמופלא שנמצא מעבר לנהר, מתחת לגשר, ובימי הפעילות שלו הוא מוקד יוצא דופן להשראה קולינרית ולרכישה של חומרי גלם מהמשובחים שפגשתי בעולם שמקורם ממגדלים מקומיים, אורגניים ברובם, וגם מבירות ארופאיות שכנות. אין כמעט דבר שלא תמצאו פה: ירקות ופירות שנקטפו לפנות בוקר והובאו ישירות לשוק על ידי המגדלים, ביניהם דוכן של גבעולי רובארב ורודים וטריים של תחילת העונה שכמעט התפתיתי למלא בהם את המזוודה ולהביא איתי לארץ ביבוא אישי לגמרי ("רגלי פלמינגו דקיקות" קרא להם האיש, שהוא רב אמן מבוזבז של מילים ודימויים).

דגים ופירות ים שמריחים כמו האוקינוס בעצמו, ככרות ענק של גבינות צרפתיות, מוצרלה, פרמז'ן, פרושוטו וסלמי איטלקים, נקניקיות גרמניות, חזרת פולנית, המעדניה האנדלוסית של ברינדיסה עם חומץ השרדונה הלבן האהוב עלי, חנות הגבינות המפוארת של מחלבת נילס יארד עם גלילי הצ'דאר והסטילטון המשובחות ואפילו דוכן שמוכר חומרי גלם מכסיקנים ומכשיר להכנת טורטיות ביתיות מקמח תירס מיוחד (קניתי. בטח קניתי. מבטיחה פרטים ומתכונים בקרוב מאוד). אפשר להצטייד פה גם באוכל מוכן מכל מיני סוגים מסנדוויצ'ים וראפס, דרך צלוחיות של קארי ירוק ואדום מהבילים, המבורגרים מבשר אורגני מקומי ונקניקיות על מרבץ כרוב כבוש מצוירות בחרדל ועטופות בלחמניה טריה ולקינוח קפה ועוגה, עוגיות, מאפינס או קרואסון. מבחר אינסופי.

ומה עוד אכלנו?

ארוחת יומולדת מסורתית בנובו של השף הבינלאומי נובו מטצוהיסה. לא חוכמה ואפילו קצת בנאלי להיות מאוהבים במפעליו של נובו אבל אני סוגדת לאוכל שלו וחושבת שהוא תוצר של גאונות קולינרית טהורה מלאת חדשנות שהפכה אותו למודל לחיקוי בכל העולם, לא פחות. אכלנו המון והכל באמת מענג אבל מנת הילוטייל בחלפניו וכוסברה עם נגיעת רוטב של סויה ויוזו היא אחת המנות האהובות עלי בעולם ("זה וחומוס של אבו-חסאן ביפו" יאמר האיש שלי בלי למצמץ).

סושי פשוט, לא מתחכם ואיכותי על הבר בדונזוקו, יפנית קטנטנה ומסורתית בקינגלי סטריט, ממש מאחורי חנות הצעצועים המליז, גם הוא מאסט בכל ביקור בלונדון. הסושי-מן היפני חמור הסבר תמיד יהיה כאן ומנהלת המקום האסרטיבית תזהה אותנו גם אחרי העדרות ארוכה ותשאל מה שלום התינוק שלי שכבר נושק לעשר, אבל מבחינתה יצא מהבטן רק לפני דקה.

אי אפשר בלי דים-סאם ופקינג דאק ברויאל צ'יינה בבייקר סטריט (מספר 24-26). פעם מסורת שבת בצהריים קבועה עם חברים, או כמו שנהגנו לקרוא לה: החמין של לונדון. כופתאות מאודות ומטוגנות, עשויות במקום, טריות וחמות, טבולות בסויה והמון צ'ילי, עם תה יסמין ליד. למה אין כזה טעים בתל אביב?

כמה מהר עבר הזמן. כמה מהר התמלאו המזוודות. כמה נעים היה לרפד את הבטן באוכל ובאלכוהול משובחים ורוויי זכרונות נוסטלגיים מחיים קודמים. כמה אני אוהבת את לונדון וכמה היא עושה לי טוב. ולמה בעצם אני לא כאן יותר?

גירסה להדפסה גירסה להדפסה
תגובות יפורסמו באישור המערכת.
תגובות בוטות או בעלות תוכן שיווקי לא יפורסמו.

לכתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים