לָה פַמִילְיָה

 

קרובי משפחה שהם גם חברים אהובים אינם עניין שגרתי, בטח לא כשהם באים מהצד של בן זוגך. כשהסימביוזה המושלמת עוברת מדור ההורים ישירות אל הילדים, זה כבר על תקן נס קטן.

בן הדוד הבנקאי החתיך ואשתו שוחרת השלום היפהפיה נולדו באירופה. היא בבריסל, הוא בפריס. כמו באגדות הכירו, התאהבו והתחתנו בתל אביב. זכינו לחבק את הבכור שלהם, שבהשראתו נולד לנו הנסיך המתבגר, קיבלנו בברכה את אחותו ממש פה, בשכונה, ואז נאלצנו להיפרד. הקריירה לקחה אותם עד לוקסמבורג ואנחנו נותרנו עם געגוע גדול.

הילדים גדלו. בלוקסמבורג ובתל אביב נולדו בסמיכות רבה שתי נסיכות מזן נדיר שגם הן נקשרו זו בזו למרות המרחק והבדלי השפה. פעמיים בשנה מתקיים איחוד בן שבוע: פעם אצלנו ופעם אצלם. בשמחה ובקולות רמים אנחנו הופכים לשבט גדול עם חיבור שלא מפסיק להפתיע בין כולם לכולם ומלווה דרך קבע בהמון אוכל ויין משובחים.

לפני חודשיים עברו אהובינו הרחוקים לביתם החדש בציריך. בלי יותר מדי תוכניות מוקדמות נענינו להזמנה, ארזנו את הילדים והמעילים והמראנו אל ארץ השוקולד והשעונים.

קר בציריך וגם קצת גשום אבל בבית שמשקיף על האגם בוערים העצים באח וארוחת הבוקר כבר פרוסה על השולחן ומבטיחה קפה חם לגדולים ושוקו עם קצפת לילדים, ואיך אפשר בלי לחם טרי-טרי מהמאפיה השכונתית: שחור, קשה ומתפצח מבחוץ, רך, אוורירי וריחני מבפנים, מרוח בשכבה עבה של חמאה ומעליה פצפוצי שוקולד בלגי מריר או דבש שוויצרי גבישי.


ציריך היא עיר יפה ואלגנטית וגם יקרה להחריד. החוק והסדר שולטים בכל ברמה מרתיעה. קר וחורפי. השמש זורחת מדי פעם, קרירה ומרוחקת. ריח הערמונים שניצלים בכל פינה. ערימות השוקולד והמקרונים הענניים של שפרינגלי קוראים לנו להיכנס אל המקדש. כל אחד בוחר את הצבע האהוב עליו. אספרסו קטן בקפה מילנו המשובח והצצה אל הברבורים שבאגם. ביקור קצר בשוק הירקות והפרחים של שלישי ושישי בבוקר בבורקליפלאץ, בקצה בנהוף שטראסה היוקרתי. אחה"צ בפארק החיות הגדול ובחווה החקלאית שבקצה הרחוב. הילדים מאושרים וגם אנחנו.





יומיים בעיר החוקים והקור. אני בודקת את המטבח בבית החדש וניגשת למשימת ההאכלה הקולקטיבית: קוקולטים (עופות קטנים) אורגניים רכים ועסיסיים נצלים בתנור עם תפוחי אדמה צהובים ובצלצלי אביב ארומטיים, רוסט ביף מדמם מפרות חופש, פרושוטו איטלקי או ספרדי, סשימי של סלמון וטונה, סלט אצות ווקאמה ומלפפונים, גבינות עזות טעם וריח, ריבה מחבושים שנקטפו אחה"צ בחווה הסמוכה, דלעות וסלקים שנצלו על גחלים באח, קערות של עלים ירוקים ופריכים רוויים גשמי ברכה תכופים. ויין. הרבה הרבה יין לשטוף את הכל בשמחה.

אורזים את הילדים ויוצאים לדרך אל הגבול האיטלקי וממנו אל העיירה בלאג'יו שעל אגם קומו. הדרך עוברת בין הרים מרופדים במדשאות ירוקות ופריכות, בהן רועות להנאתן פרות מדושנות. אגמים צלולים, פסגות מושלגות מפתיתי חורף ראשונים ונחלים שוצפים במורדות.

באיטליה חם. מזג האוויר וגם האנשים מסבירי פנים. בלאג'יו ציורית וקסומה, נקייה ושלווה. מלון בלוודר הקטן צופה אל האגם. הילדים כבר צוהלים בבריכה ואנחנו שותים קמפרי ראשון  במרפסת ומסכימים שהחיים יכולים להיות הרבה יותר קשים.

טרטוריה סאן ג'אקומו בראש המדרחוב המרכזי של בלאג'יו נראית כמו מקום מבטיח לאכול בו ארוחת ערב. אין הזמנות ובשעה היעודה החדר הקטן וגם המרפסת מלאים. "שעה המתנה" אומר בעל הבית ואנחנו מביטים בייאוש בחמישה ילדים רעבים. האיש שלי והבן דוד מנסים לדבר אל ליבו של בעל הבית. חמש דקות מאוחר יותר נפתח בקבוק ברולו ראשון. כריות נפרסות על המדרגות ברחוב ומתברר שהאיטלקי החסון בילה שנה מחייו בקיבוץ ברעם בגליל. עוד חצי שעה של השתרעות על המדרגות והשולחן שלנו מוכן. היה שווה לחכות. פסטות וסטייקים אדומים מאוד לילדים הגוועים ובשבילנו אוסובוקו עם פולנטה, רביולי ריקוטה ותרד בחמאת מרווה, סלט של ארוגולה צעירה עם עגבניות ופרמזן, פסטה מושלמת של עגבניות חריפות, גבינות מקומיות ואנטיפסטי של ירקות צלויים. עוד ועוד בקבוקי יין ספורצאטו מקומי מופתי ולקינוח, בקושי רב, עוגת שוקולד לחה, רכה ומגורענת בשקדים טחונים. אורליו, בעל הבית, כבר לגמרי חבר. מתחקר כל אחד על ההיסטוריה שלו. בני הדודים המבושמים ביין מציינים בגאווה את מוצאם התוניסאי ומחמיאים לבישול המופלא של השף, שבמקריות רבה – גם הוא תוניסאי מלידה שנמצא כבר 13 שנים באיטליה ואין ספק שלמד בה הרבה.

כמו בעמוד האחורי של עיתון חג כזה או אחר, נופלים בני הדודים בזרועות הקולגה התוניסאי שזה עתה הכירו והעובדה שאנחנו באיטליה הופכת שולית ביותר. "קן יו מייק אס קוסקוס לייק מיי גראנדמה טומורו?" שואל המתבגר שלי את השף בגעגועים ניכרים.

למחרת אני יוצאת לציד במעדניות של בלאג'יו, לבדוק מה אפשר לייבא איתי למטבח בציריך ואולי גם בתל אביב. סוכות היא בדרך כלל עונתן של פטריות הפורצ'יני האהובות עלי ואני מחפשת אותן אצל הירקנים. "מזג האוויר מתעתע, אין גשם והפורצ'יני מתאחרות השנה" ,מסבירים המקומיים. "מזל של מדברית" אני חושבת לעצמי ושמחה שלפחות האגמים שלהם לא מאיימים להתייבש.

בדרך מפה לשם מוצאת את עצמי מול הטרטוריה המצטיינת מאתמול ואיזו שמחה ממלאת אותי כשבפתחה מונחות סלסלות של פורצ'יני טריות בכל הגדלים. אורליו מקבל את פני בחיוך ומבטיח תפריט פורצ'יני מלא לארוחת צהריים.

התייצבנו. בטח שהתייצבנו. סלט של תינוקות פורצ'יני טריות ונגיסות עם שבבי פרמזן ושמן זית שצורב בגרון. פרוסות פורצ'יני במחבת עם שום ופטרוזיליה עוטפות נתחים רכים של פולנטה, סטייקים של פורצ'יני צלויות בגריל בתיבול מינימלי, נמסות בפה ומזכירות במרקמן ובעושר שלהן טעימה של מח עצם, שרוכי פסטה טריה, עבודת יד, מבושלת לכדי שלמות אל-דנטית ועטופה בפרוסות פורציני.

ואחרי כל זה – הפתעה לא צפויה, שאיננה בתפריט: ביסטקה פיורנטינה עצומה, צלויה באופן מדויק על העצם שלה, פרוסה לנתחים עטופי שומן פריך ונמסה בפה כמעט בלי ללעוס. הסטייק המושלם בעולם.


חזרה לציריך. עוד יום ביחד וכבר נפרדים, לא לפני ארוחה מסכמת במסעדת פישרז פריץ הקולית והכה פופולרית שעל שפת האגם. הילדים מסרבים להצטרף ואנחנו שמחים לבלות ערב של מבוגרים בלבד. מי שהיתה בקיץ מסעדת חוף הפכה למאורה חורפית ומחבקת. אוהל מדוגם, מחומם על ידי אח בוערת. שולחנות ארוכים עם ספסלי עץ מרופדים בשטיחונים רכים מצמר כבשים. האוהל כולו מבושם בריחות  של פונדו ורקלט מגבינות משובחות.

פונדו טוב הוא אחד המאכלים האהובים עלי בעולם. פיסות לחם כפרי משתכשכות בג'קוזי מבעבע של גבינות מבושמות, כבדות וארומטיות, קורנישונים חמצמצים ופרוסות דקיקות של בשר ציד מיובש ליד. לבכות מעונג!

                                                                                 צילום: סופי הלברייש

זהו. נפרדים. חיבוקים ועוד חיבוקים. תוך חצי שנה- שנה נמשיך בדיוק מאותה נקודה בה עצרנו. ככה זה כשאוהבים.

גירסה להדפסה גירסה להדפסה
תגובות יפורסמו באישור המערכת.
תגובות בוטות או בעלות תוכן שיווקי לא יפורסמו.

לכתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים