- מיכל וקסמן - https://www.michalwaxman.com -

חבלי לידה ורוגלך מבצק חמאתי

כוסות הקפה, סמל הפרידה מהציויליזציה התל-אביבית, כבר מזמן ריקות. הקוד הסודי נלחש באינטרקום. שער הברזל הכבד נטרק מאחורינו. הנחתנו את המטוס בבטחה בחניה, בלי אף שריטה מיותרת. נשמנו עמוק ונכנסנו אל המבצר הירושלמי.

"שבו פה, תרגישו בנוח, נקרא לכם כשיהיה מה לראות" ציוו המקומיים בנחמדות קורקטית. ישבנו וחיכינו – חיכינו וישבנו. הדלת נפתחת, ראש מציץ, יד מסמנת לנו בתנועה מהירה. קפצנו מהכסא וצעדנו אחרי המומחה אל קודש הקודשים. רעש גדול, ריחות חזקים שמבשרים את בואו של כאב ראש. המון מכונות, ערימות של חומרים, צוות מקצועי במדים כחולים, המולה. "זה שלכם" מצביע המומחה אל שולחן הניאון הענק בפינה. נראה טוב. יש חדות, יש ברק, מבט אל תוך הלופה – הכל במקום. פלאי הטכנולוגיה. "הצבע לא טוב, קצת אפור בפנים, צריך להוסיף אדום, לתת חיים." קובע מעצב העל. לחיצה על כפתורים קטנים. המספרים רצים על הצג. לחיצה נחושה על הכפתור הגדול. נשימתי נעצרת לרגע. אני עוצמת עיניים. רעש גדול מציף את החלל. הם נורים כלפי אחד-אחד, בקצב מסחרר. מרחפים כמו נוצות, מתוחים כמו מפות חגיגיות ומעומלנות, העמודים הראשונים נפלטים מבטנה של מכונת הדפוס החדשנית, דרך תעלות הצבע, שכבה אחרי שכבה של חיים חדשים. מזל טוב. ספר חדש נולד לי.

אני מסתובבת באולם בית הדפוס. שנים של חציבה פנימית הולידו ערימות-ערימות של גליונות מלאי טקסט ותמונות. מימין יאיר לפיד כותב על אבא טומי ז"ל, משמאל ד"ר סוס מתורגם לעברית, בפינה דפי משי דקיקים, צהבהבים מלאים שורות צפופות של אותיות שחורות של ספרי קודש, וביניהם שורת מגדלים של תמונות מוכרות: ריבת התותים הביתית, כדורי הבשר של תחיה, הסיר האדום עם הצלי המהביל והילדים שלי. כותרות צבעוניות מושלמות בחדותן. שורות של טקסטים שמכירה בעל פה אחרי אינסוף הגהות. ארוחת ילדים, סוף-סוף הספר.
שנים של עבודה במערכות עיתונים ורב מכר שהודפס כבר בעשרות אלפי עותקים, לא הספיקו כדי לזמן אותי אל בית הדפוס. עכשיו אני כאן, מלווה את מעצב-העל חד העין, בדרך למתן האישור המקצועי הסופי להדפסת הספר שלי. הדרך מובילה אותנו לאורך קירות הבטון של מאפיית אנג'ל, חתיכת היסטוריה בריח של לחם אחיד. "העישון אסור בשטח הטחנה" מכריזה כותרת ענק על גבי הקיר האפור. "איפה עוד אפשר לראות היום שלט ובו המילה טחנה בט'?" מתפייט המעצב, שאין כמוהו בעל רגישות לאותיות, ומפליג בזכרונות ילדות לא לו, בהם מככבות עוגות השמרים, הרוגעלאך והחלות של אנג'ל. כדרכנו, אנחנו גולשים לדיון פילוסופי על אוכל, טעמים ומהויות תרבותיות. "גם היום, כשכבר יש בתל אביב את המאפים המדויקים והנפלאים של הבייקרי, של לחמים ושל בר-לחם, אני עדיין יכול לראות את עצמי יורד לאנג'ל לקנות רוגלעאך" מהגג המעצב. ואני, פסימיסטית שכמותי, שוקעת במחשבות על בצק ממרגרינה ועל הרגשות המעורבים שמעורר בי כל ביקור בירושלים.
ארבע שנות חיים בעיר הפגישו אותי עם קור בלתי נסבל, תחושת מועקה כבדה וריחוק גדול מדי מהים. מצד שני היתה זו ירושלים שהפגישה אותי עם האיש שלי, ירושלמי בלב ובנפש, שהכיר לי את סמטאותיה של העיר העתיקה. בכל הזדמנות ברחנו יחד אל הבועה שבין החומות. שם, בין סלסלות של עלים, ירקות ופירות שנקטפו בבוקר בחצרות של מוכריהם, מהחומוס הקטן בקצה שוק הקצבים, דרך החמארות עם תבשילי הטלה הכבדים, בואך הכנאפה של ג'פאר, פרחה אהבתנו האסורה וחיברה אותנו זה לזו לנצח.
מעצב העל הסתייג מהרעיון לשוטט בסמטאות העיר העתיקה, וממילא סירב להפקיר את משמרתו בבית הדפוס, שמא יחבל מישהו בשלמותם של העמודים שעיצב. התפשרנו על הצצה מהירה לשוק מחנה יהודה, ממנו נעדרתי כמעט 20 שנה. האגדות העיתונאיות על מתיחת הפנים של השוק התגלו כמופרכות. מצאתי אותו זקן, עייף ונכנע בעל כורחו לשאיפה להפכו עדכני וטרנדי שהותירה אותו קלישאה עלובה של עצמו. גם "מחניודה" המסעדה, שנבנתה על ענני השעמום ותפיסת האוטנטיות של התל-אביבים, לא קנתה אותי, וממילא היתה מלאה עד להודעה חדשה.
"יש לי רעיון" אמרתי למעצב וגררתי אותו בנחישות לא ברורה בסמטאות של נחלאות, אל רחוב בצלאל והפלאפאל של שלום, בלי לדעת אם הוא עדיין קיים ואם כן – אם לא הפך גם הוא בינתיים לאגדה אורבנית חסרת בסיס.
שלום כבר איננו. הכוך שדמה לבונקר תת-קרקעי חצה את הכביש והתרחב, אפילו רצפת פרקט יש בו, מעודכן שכמותו. אבל, איזו הקלה,  הפלאפל עדיין כתום, חם, פריך ונפלא כמו שהיה.
חזרנו בזמן לאישור העטיפה של הספר. את הדרך הארוכה הביתה העברתי בהתרגשות גדולה ובמחשבות אופטימיות על רוגעלאך מבצק חמאתי.

רוגלך

 


 לבצק

1/2 ק"ג קמח רגיל (רצוי שטיבל מספר 1)

1 כף שמרים יבשים
קורט מלח
1/2 כוס סוכר
2 ביצים (רצוי אורגניות)
1 כוס חלב פושר
100 גרם חמאה רכה (אבל לא מומסת)

למילוי

150 גרם חמאה מומסת
3/4 כוס סוכר
1 כוס קקאו
לסירופ
1 כוס סוכר
1/2 כוס מים
מכינים את הבצק
שמים את כל החמרים היבשים (קמח, שמרים, מלח וסוכר) בקערת המיקסר ומערבבים היטב עד לפיזור אחיד.

מוסיפים ביצים, חלב וחמאה ולשים 10 דקות בעזרת וו הלישה של המיקסר. מתקבל בצק חלק, אחיד ודביק מאד. לא לדאוג. משאירים את הבצק לתפוח בקערת המיקסר עד להכפלת נפחו, בערך שעה. מכסים במגבת מטבח נקיה שלא יתייבש.
בנתיים מכינים את המילוי
מערבבים חמאה מומסת, סוכר וקקאו עד לקבלת משחה אחידה. לא מבשלים. המשחה איננה חלקה, בגלל גרגרי הסוכר.

מכינים את הסירופ

מרתיחים ביחד את המים והסוכר ומבשלים עד שנוצר סירופ שקוף וסמיך.
מחממים תנור ל – 180 מעלות.
תפח הבצק. צובטים רבע ממנו. מקמחים מעט את משטח העבודה ובעזרת מערוך מרדדים מן הבצק מלבן ארוך שרוחבו בערך 20 ס"מ. בעזרת לקקן, מורחים את מלבן הבצק במילוי הקקאו. בעזרת סכין חדה חותכים את הבצק למשולשים צרים. בעזרת האצבעות, מגלגלים בעדינות כל משולש, מן הבסיס הרחב לכיוון השפיץ, כך שנוצר ממנו גליל מהודק של בצק, מצויר בקווי קקאו.

 

 

מרפדים תבנית בנייר אפיה. מניחים את הרוגעלאך במרחק זה מזה כשקצה המשולש שלהם כלפי מטה. ממשיכים לעבד באותה צורה גם את שאר הבצק. אפשר להתפיח התפחה נוספת של שעה בערך, או להכניס ישירות לתנור, תלוי מה גודל הרוגעלאך שאתם אוהבים.


 

 אופים כ-15 דקות או עד שהרוגעלאך מתחילים להשחים. הזהרו מאפיית יתר שתגרום להם להתייבש.
מוציאים את התבנית מהתנור ובעזרת מברשת אפיה מורחים את הרוגעלאך החמים בסירופ סוכר.