לאורך השנים קיננה בי התובנה שפעילות גופנית זה משהו שצריך לעשות גם אם לא בדיוק מתים על זה. זה היה מבחינתי סוג של מאבק שהצלחתי לקיים בכבוד יותר או פחות על מנת להביא את עצמי למיכסת פעילות סבירה שתחזק את הגוף ותשקיט את ייסורי המצפון.
היחסים שלי עם פעילות ספורטיבית היו תמיד כאלה של אהבה-שנאה. אהבתי את התוצאה אבל שנאתי את התהליך. אהבתי את ההשקעה בגוף לטווח ארוך אבל שנאתי את המאמץ שנדרש בשביל זה בטווח הקצר.
עד שפגשתי את היוגה. תירגול שאתגר לא קטן בצידו לגוף וגם לראש. הרבה תנועות, מתיחות, פיתולים, מאמץ והזעות וגם הרבה מחשבה, הבנה עמוקה של הגוף והכרות אינטימית מאוד עם איברים ושרירים פנימיים וחיצוניים שלא לגמרי היתי סגורה על קיומם. מאז אני והיוגה בזוגיות ממושכת. זכיתי להכיר מורים מרשימים מהארץ ומחו"ל, שדרך התירגול לימדו אותי לא מעט על הגוף שלי וגם על הקשר בין גוף לתודעה, מחשבה ורגשות.
מלחמות פיסיות כאלה ואחרות ביני לביני הביאו אותי לפגוש עוד שיטות תירגול שגם להן יסודות עמוקים מעולם היוגה ושלל תנוחות עם שמות משונים מהטבע, החי והצומח, הילדות ועוד ועוד. עם או בלי עזרת מכשירים ואביזרים, הגעתי לסטטוס קוו עם צרכיו המשתנים של הגוף שלי להישמר ולהתחזק מבפנים החוצה.
"יותר איסוף מבפנים." אמרה לי השבוע מיכל, המורה לג'יירו חסרת הרחמים. "כמו ביוגה. זה קטן אבל מלא עוצמה, מחבר ומחזיק את הכל" הסבירה בעודה מדגימה לי ברגליה הארוכות וגו הרקדנית הזקוף לתפארת שלה איך לבחוש בעננים ולנפץ כוכבים, שמות חלומיים ורבי השראה לפעילויות פיסיות מכאיבות ובלתי שמיימיות בעליל. במאמץ ניכר בחשתי וניפצתי והתגלגלתי כמו תינוק שמח. הייתי נר ומחרשה וגם דולפין ולובסטר ואפילו איגואנה, ויצאתי מרוצה ומחוזקת אל עוד יום פעיל שנגמר בריסוק ובחישה של צרורות של שומים ירוקים פיצפונים ומטבח שמריח כמו שדה רענן של שום.
גם עם שום, כמו עם ספורט, יש לי יחסי אהבה-שנאה. בטווח הקצר אני אוהבת מאוד את טעמו וניחוחו שחודרים אל הסירים וממלאים את הבית בריח חזק ומלא הבטחה לאוכל טעים ומתובל. את תהליך הבישול בו פוגשות פרוסות של שום בשלולית שמן זית, מתמסרות אליו מעל להבה חזקה ומבשמות אותו בריח וטעם שיחרצו את גורלו של התבשיל כולו. כמו ביוגה: קטן אבל מלא עוצמה, מחבר ומחזיק את הכל.
בטווח הארוך טעם של שום הוא אמנם פיתוי שקשה לסרב לו כשהוא קורה אבל קשה גם להשתחרר ממנו עוד הרבה אחרי הארוחה. שם מתחילה הסלידה שלי ממנו. אז מתקשות הבטן והחיך שלי להשלים עם נוכחותו העיקשת שמסרבת להרפות. שום הוא קצת כמו ספורט מבחינתי: לא קל איתו אבל אי אפשר בלעדיו.
בדרך כלל גם במטבח, אני מוצאת את האיזון בין הרצוי למצוי ומצליחה לשמור על סטטוס קוו ראוי עם השומים שמתארחים אצלי בסירים. משהו השתבש השבוע כשפגשתי בשוק צרורות של שומים ירוקים שנראים מרחוק כמו בצלים ירוקים. אלה לא השומים הסגלגלים של האביב שיש להם עלים עבים ושיניים שמנמנות שאפשר כבר להפריד. השומים הירוקים של הסתיו הם כל כך צעירים שעוד לא קיבלו קימורים, עוד לא גידלו חמוקיים ועליהם ניתנים לאכילה יחד עם הכדורים הלבנים שבקצוות. לא ידעתי בדיוק מה לעשות איתם ובכל זאת אספתי שני צרורות. לא יכולתי לסרב לרעננותם ולשומיות העדינה שהפיצו.
באינסטינקט של רגע זרקתי אותם למעבד המזון, ככה – על כל חלקיהם הירוקים והלבנים. טחנתי עד דק והשקיתי בהרבה שמן זית עוקצני. פסטו של שום ירוק. ריח מעורר תיאבון ומראה של דשא שנקצר. עם פלפלים חריפים, עם סלילי פסטה שיכלאו אותו בין פיתוליהם, עם אורז לבן שגרגריו יתעטפו בו אחד-אחד, בסלט טבולה, ברוטב עגבניות, עם חצילים קלויים, בויניגרט לסלט, מרוח על דג או בשר שמחכים לצליה מהירה, עם בזיליקום, כוסברה או פטרוזליה שנטחנים לתוכו, מעורבב ביוגורט או בשמנת חמוצה, מרוח בסנדוויץ'. אינסוף לאפשרויות ולמנות אותם יקפיץ ויחיה הפסטו הזה של השומים הירוקים הפיצפונים.
פסטו שום ירוק
מקפיץ כמעט כל מאכל. הופך פסטה, אורז או בורגל לארוחה מתובלת ומספקת. מצטרף מצוין לסלטים, מרקים, מתבלים, ירקות ובשר צלויים ומה שאוהבים (ראו דוגמאות מפורטות למעלה).
אפשר להשיג שום ירוק בשוק הארכים בנמל ת"א בשישי בבוקר בדוכן של שלמה אברבאנל ממושב תאשור, בחלק מדוכני הירק בשווקים ובארגזי המשלוח השבועיים של חלק מהמגדלים האורגניים. רמת שרונים יכולים לקנות אותו בצריף של הירוקים ברחוב השרף כשהוא פתוח.
1 צרור שומים ירוקים פיצפונים עם העלים (8-10 שומים לפחות)
גרידה מ- 1/2 לימון טרי מאוד
קורט מלח גס
1/4 כוס שמן זית + 2 כפות נוספות
חותכים את השומים עם עליהם ושמים במעבד מזון עם גרידת לימון ומלח. טוחנים בטחינה מהירה עד שהשום והעלים קצוצים הכי קטן שאפשר.
מוסיפים 1/4 כוס שמן זית וטוחנים שוב, הפעם בפולסים קצרים על מנת שלא תתקבל משחה.
מעבירים לקערית. מוסיפים עוד 2 כפות שמן זית ומערבבים.
אפשר לשמור כמה ימים בצנצנת במקרר.
רוטב עגבניות מהיר לפסטה עם פסטו שום ירוק
עכשיו כשכבר לכלכתם את מעבד המזון ויש לכם פסטו ריחני ומגרה של שום ירוק, למה לא להשלים את החגיגה בקערית מהבילה של פסטה עם עגבניות ושום ירוק?
זה מה שתעשו: שימו סיר גדול עם מים להרתחה. רתחו המים – זרקו לסיר את הפסטה האהובה עליכם. עד שהיא מתבשלת יש לכם להכין לה רוטב נפלא.
קחו 1/2 קילו עגבניות שרי, או כמה שתמצאו במטבח. שימו את העגבניות במג'ימיקס ותנו להם טחינה מהירה בכמה פולסים שיפרקו אותם לחתיכות גסות אבל לא יהפכו אותם לרסק מיימי.
עכשיו נשאר רק לחמם 2-3 כפות שמן זית במחבת רחבה, לטגן בתוכו במשך כמה שניות כף או שתיים של פסטו שום ירוק שבדיוק הכנתם, להוסיף את העגבניות וקצת מלח ולתת להם להתאחד בשמחה על אש הכי גדולה. 7-10 דקות ויש לכם רוטב.
קצת שמן זית על הפסטה המסוננת. ערבוב מהיר בתוך המחבת עם הרוטב ולצלחת. קצת פרמזן מגורר מעל. מושלם!
רסק פלפלים חריפים ושום ירוק
אותו פסטו של שום על שלל האפשרויות הטמונות בו, עם חיזוק חריף מפלפלים רבי נוכחות של לפני הגשם. אפשר להשתמש לתיבול כמו בפסטו עצמו או כתוספת חריפה, כמו סחוג או אריסה, ליד האוכל.
3 שומים ירוקים פיצפונים עם העלים
3-4 פלפלים ירוקים חריפים
קורט מלח גס
3 כפות שמן זית
חותכים את השומים והפלפלים ומכניסים למעבד מזון. טוחנים בפולסים קצרים עד לקבלת תערובת קצוצה היטב. מעבירים לקערה. מוסיפים שמן זית ומערבבים.
אפשר לשמור כמה ימים בצנצנת במקרר.