שבת אצל סבתא לטיפה חלק א’ / טבית

“פעמיים בשנה היינו נוסעים מהקיבוץ להתארח בביתם של סבתא לטיפה וסבא אברהם בקריית אונו”, מספר מעצב העל, בעודו מגרר בפומפיה עגבניות בשלות לתבל בהן את האורז של הטבית. “בקוצר רוח חיכינו לאכול את האוכל של סבתא וידענו שהוא תמיד יהיה הכי טעים בעולם. כי ככה זה אוכל של סבתא”, הוא מוסיף ומפליג בתיאורים.

“היום, כשאני אדם בוגר שמרבה לבלות במטבח, אני יכול להסביר לעצמי שמעבר לטעמים הנפלאים והמיוחדים של האוכל שלה, המטבח של סבתא לטיפה היה מטבח מאוד עונתי. היא בשלה מה שהיה בשוק בכל זמן בשנה: פול, חצילים, דלעת, במיה, לפת – כל אחד בזמנו. כל סיר הכיל בתוכו מסורת שלמה, משהו מוכר ומשמח להתגעגע אליו ולצפות לחזרתו שנה אחרי שנה. לא היה אוכל מיוחד לילדים ואחר למבוגרים. היה אוכל אחיד לכולם. וכולם אכלו ממנו בהנאה”.

את דקל בוברוב, המוכר פה יותר בכינויו “מעצב העל”, הכרתי לפני 15 שנים, כשעבדנו יחד על עיצובו דל התקציב של הספר “טעמים ראשונים”. ארבעה ספרים והמון שעות צילום, עיצוב והגהה מאוחר יותר, הוא הפך לחבר קרוב – כמעט בן משפחה – ושותף פעיל מאוד לבישולים והפקת ארוחות מפוארות רבות משתתפים במטבח שלי או שלו.

הרבה ארוחות, שיחות, חשקים וחלומות קולינריים חלקנו מעצב העל ואני לאורך שנות חברותנו, אך מעולם לא יצא לי לשמוע אותו מעלה זכרונות מהמאכלים שליוו את ילדותו. “אני גדלתי בקיבוץ, שם אין חיבור בין אוכל לבילוי משפחתי”, הוא מסביר. “כשהייתי ילד אמא נורית הצטיינה אמנם באפיית עוגות אבל כמעט לא בישלה. כולם אכלו יחד בחדר האוכל – כור היתוך חסר איפיון וטעם – שמחק כל קשר בין ריחות וטעמים של אוכל לבין בית וזכרונות של רגעים פנים משפחתיים. הביקורים אצל סבתא לטיפה היוו עבורנו רגעים נדירים של חסד קולינרי. רק השבוע עמדתי במטבח וקצצתי עלי נענע וסלרי לתיבול אורז לממולאים. בבת אחת, בלי שום הכנה מוקדמת, זרק אותי הריח של העלים הקצוצים למטבח הפצפון של סבתא, לאדים שעולים מסירי הקובה ת’ומיה בעונתה”. כשנפתח אצלו סכר הזכרונות, זרמו הסיפורים בשצף.

סבא אברהם וסבתא לטיפה נולדו וגדלו בעיר קיפרי בעיראק. ב-1951 ארזו את חפציהם ועלו עם ארבעת ילדיהם לארץ ישראל. כשהגיעו אליה שוכנו במעברת אונו במרכז הארץ. הם חיו תקופה לא קצרה באוהל, ממנו עברו לצריף, עד שזכו לבסוף בבית קבע קטן משלהם. בשלב זה נולדו כבר שלושת האחים הצעירים והמשפחה בת 9 נפשות התגוררה בבית קטן בו 3 חדרים ומטבח פצפון.

סבא אברהם וסבתא לטיפה בצעירותם

 

מדי כמה ימים נשלח סבא אברהם, מומחה לבחירת חומרי גלם, אל שוק פתח תקווה. שעות היה מבלה בבחירה מדוקדקת ומוקפדת של תרמילי פול או במיה צעירים ומוצקים, ממשש בידיו כל עגבניה וחציל, חופן גרגירי אורז מהשק הזה ומהשק ההוא – נחוש למלא על הצד הטוב ביותר את משימת בחירת המצרכים המשובחים מהם תרקח סבתא לטיפה, מלכת הסירים והתיבול, אוכל מסורתי מהחלומות הכמוסים של בני המשפחה, גדולים כקטנים. מעולם לא טלטל עימו סבא אברהם עגלת שוק או סל לשאת בהם את שלל הקניות. כשהיה עושה את דרכו הארוכה בחזרה מן השוק הביתה היו עוברים ושבים נועצים מבטים משתאים באיש הצנום, ידיו הדקות עמוסות לעייפה בשקיות ניילון שנדמו לעיתים כבדות ממשקל גופו.

שבת אצל סבתא לטיפה התאפיינה בתפריט קבוע: קובה ביום שישי (עם דלעת, במיה, סלק וכדומה בהתאם לעונה), סביח וטבית בשבת. סבתא לטיפה בישלה עבור המשפחה כולה, היא לבדה תיבלה והרכיבה סירים, שומרת שלא יפלשו לה למטבח או חלילה יופיע מישהו לארוחה כשסיר זר בידיו.

“סבא וסבתא היו אנשים דתיים ולא היו מבשלים בשבת”, מספר מעצב העל. “כל האוכל הוכן מבעוד מועד והסירים התבשלו לאיטם על פתיליות במרפסת רחבת הידיים. קומקום גדול ובו תמצית חזקה וכהה של תה עמד גם הוא על הפתיליה לצד הסירים. כשהיתה המשפחה מתאספת לארוחות חגיגיות עם נוכחות מלאה, היו מסדרים כיסאות מתקפלים לצד שולחנות שעמדו במרפסת (הבית היה קטן מכדי להכיל את כולם לכן התקימו הארוחות בחוץ גם בימי החורף הקרים). סכו”ם וצלחות בשלל צורות וצבעים הונחו על השולחנות ולעיתים נאלצו לשטוף ולייבש אותם במהלך הארוחה על מנת שיספיקו לכולם. כשהסתיימה הארוחה לקחו כל האחיות חלק במלאכת הניקיון. המטבח היה צר מלהכיל את כולן ובכל זאת הרגישה כל אחת צורך לתרום את תרומתה למאמץ המשפחתי וכך חזר על עצמו מדי פעם טקס ה”זוזי”. זו עומדת ליד הכיור העמוס בכלים, ידיה מסבנות במרץ ואחותה מתגנבת מאחוריה, ממרפקת דרכה אל השיש וממלמלת “זוזי תקווה תני לי לעשות כלים”, “זוזי נורית, תני לי לעשות כלים”, “זוזי שוש תני לי לעשות כלים” זוזי, זוזי. עד היום די במילה זוזי על מנת לחלץ צחוק מתגלגל מבני המשפחה כולם.”

כשיצאה השבת והביקור אצל סבא וסבתא בקרית אונו הגיע לסופו עשו מעצב העל ואחיו את דרכם אל האוטו בעצב גדול, יודעים שיקח לא מעט זמן עד שיגיעו לכאן שוב. סבא אברהם היה שופך כוס מים על האוטו וממלמל את ברכת הדרך והטיפות שניתזו לכל עבר התערבבו בדמעות ובנשיקות של כולם.

 

הטבית של סבתא לטיפה

טבית הוא החמין של העיראקים. הוא עשוי מעוף ואורז ונראה פשוט למדי להכנה. טבית טוב קם ונופל על תיבולו, על מידת עסיסיותו של העוף (עניין לגמרי לא פשוט בהנתן מיעוט השומן בבשרו) ועל פריכותה של החקוקה (שכבת האורז השחום שמרפדת את תחתית הסיר ונצרבת עד שהופכת שזופה ומתפצחת) מושא תשוקתם של כל משתתפי הארוחה.

הטבית המסורתי עשוי מתרנגולת שלמה, ממולאת באורז מתובל לתוכו נקצצו חלקי הפנים שלה, קבורה בתוך ערימת אורז מתובל אף הוא. יחד יתבשלו כל הלילה בסיר כבד על גבי פתיליה או בתחתית התנור. ביצים שפוזרו בראש הסיר והפכו חומות וגמישות במרקמן ישלפו ממנו בשעת בוקר מוקדמת וידחסו לתוך פיתות רכות בלוויית פרוסות חצילים מטוגנות, עמבה, ירקות, תפוחי אדמה וחמוצים, כחלק משולחן הסביח שקבל את פני המתעוררים אל בוקרה של שבת (עוד על שולחן הסביח ומרכיביו בשבוע הבא).

את העופות להכנת הטבית היה סבא אברהם בוחר בקפידה בעודם בחיים. התרנגולת הנבחרת נשחטה מול עיניו והובאה הביתה לטיפולה של סבתא לטיפה. “אמא נורית מספרת שבתקופות של דוחק ומחסור היתה סבתא לטיפה מחלקת את העוף לתשעה חלקים”, חולק מעצב העל זכרונות משפחתיים. “כל חלק וחלק היתה ממלאת באורז מתובל, תופרת סביבו את העור ויוצרת חבילה קטנה של בשר ומילוי. את החבילות היתה מטמינה בתוך האורז, שולפת מתוך סיר הטבית המוכן ומחלקת כמנה אישית לכל אחד מבני המשפחה, דואגת שאיש לא יצא מקופח”.

“בדרך כלל היתה סבתא לטיפה קוצצת את אבריה הפנימיים של התרנגולת לתוך תערובת האורז שנועדה למלא אותה”, הוא ממשיך ומפליג בזכרונות. “אבל לפעמים היתה נחה עליה הרוח והיא היתה צולה אותם בשלמותם על רשת הגריל, מתבלת במלח ופלפל ומגישה לי אותם דחוסים בתוך פיתה טריה בתוספת מיציה של עגבניה בשלה. לא היה מאושר ממני כאשר הבאתי את הפיתה הזו אל פי ונגסתי בה, מתקשה להאמין שכך שפר עלי גורלי. עד היום אני יכול לעצום עיניים ולהרגיש את הטעם הפשוט והכלכך משמח שלה בפי”.

האורז, מרכיב מרכזי וחשוב ביותר במטבח העיראקי (“עם כל הכבוד לפרסים”, מפטיר מעצב העל בבוז מהול בגאווה, “המבינים הגדולים באמת באורז הם העיראקים”), היה נקנה בשוק בשקים עבי כרס. כששב סבא אברהם הביתה ושק האורז הגדול בידיו, היתה סבתא לטיפה שולפת טס אלומניום גדול ומזמנת את השכנות למרפסת רחבת הידיים. שם, ישובות על גבי שרפרפים נמוכים,  היו שוקדות יחד על מיון הגרגירים הלבנים לשלוש ערימות: אבנים, גרגירים שבורים וגרגירים מושלמים שהם ורק הם ראויים לבישול.

באופן מסורתי משתמשים באורז פרסי להכנת הטבית. אחרי מספר נסיונות בחרתי להחליף אותו באורז בסמטי.

 

1 עוף שלם (או 4 כרעיים מחולקות לשוקיים וירכיים)

1 קילו אורז פרסי או בסמטי

4 עגבניות בינוניות, אדומות ובשלות, מרוסקות או מגוררות בפומפיה

3 בצלים קצוצים קטן

1/2 כוס שמן זית + 3 כפות נוספות + עוד קצת למריחת העוף

2 כפיות גדושות בהרת עיראקי

1 כפית שטוחה פלפל שחור

3 כפיות גדושות מלח ים (או יותר, לאוהבי מליחות גבוהה)

9 כוסות מים

1 כף דיבס (דבש ענבים) או 1 כפית סילאן (לא במתכון המקורי אבל מוסיף טעם וצבע)

ביצים, כמה שנכנסות בסיר, מבושלות מראש במים רותחים למשך 5-6 דקות

 

אם משתמשים בעוף שלם מחממים תנור לחום מקסימלי.

אם משתמשים בכרעיים של עוף מחממים תנור ל-100 מעלות.

בסיר גדול ורחב דיו להכיל את התבשיל כולו שמים בצלים קצוצים ו-1/2 כוס שמן זית. מטגנים יחד תוך ערבוב עד שהבצל מתחיל להזהיב.

מוסיפים אורז, מערבבים עם הבצל ומבשלים אותם יחד עד שהאורז לוהט.

מוסיפים עגבניות מרוסקות, בהרת, פלפל שחור, מלח ודיבס או סילאן ומבשלים 2-3 דקות תוך ערבוב.

מוסיפים 8 כוסות מים, מכסים ומביאים לרתיחה.

מכבים את האש ומניחים לסיר לעמוד מכוסה עד שמפלס הנוזלים יורד לגובה האורז.

מעבירים את תערובת האורז לקערה גדולה. מנגבים את הסיר בעזרת נייר סופג מכל השאריות.

אם משתמשים בעוף שלם:

ממלאים את בטן העוף בתערובת האורז וסוגרים את החלל בעזרת 2-3 קיסמי עץ (המהדרין נוהגים לתפור אבל גם קיסמים יעשו את העבודה).

מורחים את העוף הממולא בשמן זית מכל צידיו ומניחים אותו בתבנית כשהחזה פונה כלפי מטה.

צולים את העוף בתנור עד שהוא משחים 10-15 דקות.

בתום הצליה מוציאים את העוף ומורידים את חום התנור ל-100 מעלות.

אם משתמשים בכרעיים:

משחימים את הכרעיים בתבנית בתנור או שמחממים מעט שמן בסיר ומשחימים אותן בטיגון משני הצדדים.

כך או כך שומרים את שומן העוף שהצטבר בתבנית או בסיר.

מוסיפים 3 כפות שמן זית לשאריות שומן העוף שבסיר.

מפזרים כ-1/3 מתערובת האורז בתחתית הסיר (האורז צריך להגיע לגובה של 5 ס”מ לפחות מתחתית הסיר).

מניחים את העוף הממולא או את חלקי העוף במרכז הסיר ומכסים בשארית האורז.

קוברים את הביצים באורז באופן חלקי.

ממש לפני ההכנסה של הסיר לתנור (עליו לשהות בתנור במשך 12 שעות לפחות ועד כ-18 שעות אז תעשו חשבון לפי שעת הארוחה הרצויה) מוסיפים לסיר כוס נוספת של מים רותחים, מכסים את השכבה העליונה שבתוכו בנייר אפיה גזור לעיגול בקוטר הסיר (למנוע התייבשות) ומאשפזים בתנור.

אם אתם חפצים בשכבת אורז שרופה ופריכה מאוד בשולי הסיר ובתחתיתו (ותאמינו לי – אתם חפצים!) הניחו את הסיר ישירות על קרקעית התנור.

אפשר ורצוי להציץ על הטבית מדי פעם, לראות שהוא משחים יפה אבל אינו מתייבש. אם הוא חיוור מדי בשעת בוקר מוקדמת אפשר להעלות מעט את טמפרטורת התנור עד 120 מעלות. אם נדמה שנשרף יותר מהרצוי אפשר להורידה מעט או להעביר את הסיר למרכז התנור.

כשבני הבית אינם עומדים עוד בריח שנפוץ מהתנור, מוציאים את הטבית, מניחים את הסיר במרכז השולחן וחופרים בתוכו בעזרת כף גדולה וארוכה שתגיע עד התחתית ותזכה את כולם בפיסת חקוקה שחומה ופריכה מלווה בנתחי עוף המתפרקים מעל העצם ובאורז רך שספג לתוכו אינסוף טעמים. שבת שלום.

 

גירסה להדפסה גירסה להדפסה

17 תגובות על שבת אצל סבתא לטיפה חלק א’ / טבית

  1. חנית הגיב:

    תודה רבה. כמה מכלל האורז שבמתכון מוסיפים לבישול המילוי? לא כתוב…

    1. זה תלוי בגודל העוף. כמה שנכנס בחלל הבטן שלו בלי לדחוס. העוף ממוצע זה בסביבות כוס. אוסיף הסבר בגוף המתכון

  2. נויה הגיב:

    הרגת אותי

  3. אפרת הגיב:

    פוסט מרתק מיכל! קראתי בשקיקה
    וד״ש ונשיקות לדקל :*

  4. מירב הגיב:

    וואו וואו! גם הטבית של סבתא שלי היה הכי טעים בעולם ולא היה שני לו. נזכרת בערגה בטעמו המופלא. לא מעיזה להכין בעצמי.אולי עכשיו אעשה ניסיון, כשיש פה מתכון כל כך מפורט ומגרה! תודה❤️

    1. שווה לנסות ובאמת לא מסובך

  5. הנומן הגיב:

    מנגן על החושים

    1. איזה כיף למצוא אותך פה

  6. דודי הדייג... הגיב:

    איזה אליפות!
    שתפת אותנו במשהו מהמם!
    הנוסטלגיה והגעגועים למאמות של המטבחים המופלאים והפשוטים של פעם מעלות את רמת מפלס הגעגועים, כמו רגע הרתיחה של המיים באורז ,שנייה לפני שמכבים,
    הלוואי ויהיו עוד פוסטים מופלאים כאלו,
    תודה לך מיכלי ותודה לנסיך מעצב העל!
    יאללה בשמחות!
    זה כבר על הגז אצלי….:)

    1. איזה כיף לשמוע דודי. זכרונות קולינריים הם גם החולשה שלי. יש פה כבר לא מעט ובטוח יהיו עוד

  7. מזל הגיב:

    נראה מעולה!
    האם השתמשת בשני עופות שלמים?

    1. באחת הפעמים השתמשתי בשני עופות שלמים. המתכון זהה. רק עניין של מקום בסיר

  8. יעל הגיב:

    הצלחת לרגש ולהרעיד את הלב, הגעגועים לזמנים הפשוטים. התיאורים המדויקים שרק נכדה למשפחה עיראקית תכיר. תודה על שני הפוסטים הללו!

  9. הילה הגיב:

    בקרוב אצלנו- כלומר אצלי. תודה לדקל ותודה לך על המילים. זה גורם לי להרהר למה יתגעגעו ילדי בתוך כל הכאוס והמגוון והניסיונות. יש משהו מחמם ומנחם בשגרה הטייסים שהיתה מלווה את האוכל של הסבתות שלנו…

  10. שרונה הגיב:

    הי מיכל, פוסט מקסים ועושה חשק לנסות!
    אשמח להסבר איך להכיו את הטבית כשומרת שבת שמשתמשת בפלטה.

תגובות יפורסמו באישור המערכת.
תגובות בוטות או בעלות תוכן שיווקי לא יפורסמו.

לכתוב תגובה

You have to agree to the comment policy.